À 42 ans, David Silice vient de recevoir un diagnostic qui éclaire autrement toute une vie : ses difficultés avec les codes sociaux, son besoin de retrait, l’épuisement du masque, mais aussi cette manière singulière d’aller au fond des choses. Il raconte non pas comment un diagnostic l’a changé, mais comment il lui a permis de relire son histoire.

42 ans.

Il aura fallu 42 ans pour enfin mettre un mot sur ma différence : je suis autiste à haut potentiel, ce qu’on appelait autrefois Asperger.

J’ai toujours su que j’étais différent des autres, sans vraiment comprendre pourquoi. Les codes sociaux ont souvent été du chinois pour moi. Des choses qui semblent naturelles ou évidentes pour les autres me demandent parfois un véritable effort pour les comprendre et les décoder.

Avec les années, j’ai appris à m’adapter, à observer les autres et surtout à masquer ma différence pour me fondre dans le moule. À faire comme si certaines situations étaient naturelles pour moi alors qu’elles ne l’étaient pas du tout.

Et j’y suis plutôt bien arrivé.

Mais ce masque a un prix : à force de contrôler mes réactions, de m’adapter et de garder certaines émotions à l’intérieur, je finis parfois complètement épuisé nerveusement.

Cela explique aussi pourquoi il peut m’arriver de « péter les plombs » pour ce qui semble être une broutille. En réalité, la broutille n’est souvent que la goutte d’eau qui fait déborder le vase après une accumulation.

Cela permet aussi de mieux comprendre certaines de mes attaques de panique et crises d’angoisse, ou ces moments où j’ai simplement besoin de m’isoler, de couper avec le monde et de retrouver mon calme.

Parfois, je peux également sembler « absent tout en étant présent ».

Je suis là physiquement, j’entends ce qui se passe autour de moi, mais j’ai besoin de me mettre un peu en retrait, comme si mon cerveau avait besoin de diminuer le volume du monde extérieur.

Il y a aussi toutes ces petites choses qui m’ont longtemps valu d’être considéré comme « bizarre ».

Je regarde très peu mon interlocuteur dans les yeux. Je peux avoir du mal à comprendre le second degré, l’ironie, les sous-entendus ou certaines règles sociales que personne n’explique parce qu’elles sont censées être évidentes.

Je peux prendre certaines paroles au pied de la lettre ou avoir besoin qu’on me dise les choses clairement.

Le changement m’angoisse.

J’ai besoin de savoir où je vais, ce qui va se passer et à quoi m’attendre. Les routines et les habitudes me rassurent. Un changement imprévu qui peut sembler insignifiant pour quelqu’un d’autre peut me demander beaucoup plus d’adaptation.

Et puis il y a mes passions.

Quand un sujet m’intéresse vraiment, je peux m’y plonger totalement, chercher, lire, apprendre et en parler pendant des heures. J’ai besoin d’aller au fond des choses, de comprendre les détails et de faire des liens que d’autres ne voient pas forcément.

Pendant longtemps, j’ai essayé de comprendre pourquoi je fonctionnais comme ça.

J’ai pu mettre certaines choses sur le compte de la timidité, de l’anxiété, de mon caractère ou simplement du fait d’être « différent ».

Aujourd’hui, j’ai enfin une réponse.

Ce diagnostic ne change pas la personne que je suis. Je suis exactement le même qu’avant. Mais il change la manière dont je comprends mon histoire, mes difficultés, mes réactions et aussi certaines de mes forces.

Il ne s’agit pas pour moi de me cacher derrière une étiquette ou d’expliquer chaque difficulté de ma vie par l’autisme.

Il s’agit simplement de mieux comprendre pourquoi certaines choses qui paraissent faciles aux autres m’ont toujours demandé énormément d’efforts.

42 ans pour mettre un mot sur ma différence.

42 ans pour comprendre que je n’avais pas besoin d’apprendre à être comme les autres, mais d’apprendre à être moi-même.

בעברית

42 שנה.

לקח לי 42 שנה כדי סוף־סוף לתת שם לשונות שלי: אני אוטיסט בעל פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה, מה שפעם נקרא אספרגר.

תמיד ידעתי שאני שונה מאחרים, בלי להבין באמת למה. הקודים החברתיים היו בשבילי לא פעם כמו סינית. דברים שנראים טבעיים או מובנים מאליהם לאחרים דורשים ממני לפעמים מאמץ אמיתי כדי להבין ולפענח אותם.

עם השנים למדתי להסתגל, להתבונן באחרים ובעיקר להסתיר את השונות שלי כדי להשתלב ולהיות כמו כולם. למדתי להתנהג כאילו מצבים מסוימים טבעיים עבורי, גם כשבפנים הם בכלל לא הרגישו כך.

ואפילו הצלחתי בזה לא רע.

אבל למסכה הזאת יש מחיר: כשאני כל הזמן שולט בתגובות שלי, מתאים את עצמי לסביבה ושומר רגשות מסוימים בפנים, אני לפעמים מגיע למצב של תשישות נפשית ועצבית מוחלטת.

זה גם מסביר למה לפעמים אני יכול “להתפוצץ” בגלל משהו שנראה לאחרים כמו שטות. למעשה, אותה שטות היא בדרך כלל רק הטיפה האחרונה אחרי הצטברות של הרבה דברים.

זה גם עוזר לי להבין טוב יותר חלק מהתקפי החרדה והפאניקה שלי, או את הרגעים שבהם אני פשוט צריך להיות לבד, להתנתק קצת מהעולם ולהירגע.

לפעמים אני גם יכול להיראות “נוכח אבל לא באמת נוכח”.

אני נמצא שם פיזית ושומע את מה שקורה סביבי, אבל אני צריך קצת להתרחק ולהתכנס בתוך עצמי, כאילו המוח שלי צריך להנמיך לרגע את הווליום של העולם שבחוץ.

ויש גם את כל הדברים הקטנים שבגללם במשך שנים אנשים יכלו לחשוב שאני “מוזר”.

אני כמעט לא מסתכל לאנשים בעיניים. לפעמים קשה לי להבין משמעות כפולה, אירוניה, רמזים או כללים חברתיים מסוימים שאף אחד לא מסביר כי מבחינת רוב האנשים הם אמורים להיות מובנים מאליהם.

לפעמים אני מבין דברים באופן מילולי מאוד, ואני מעדיף שאומרים לי דברים בצורה ברורה וישירה.

שינויים מלחיצים אותי.

אני אוהב לדעת לאן אני הולך, מה עומד לקרות ולמה לצפות. שגרה והרגלים נותנים לי תחושת ביטחון. שינוי בלתי צפוי, שיכול להיראות לאחרים חסר משמעות, יכול לדרוש ממני הרבה יותר מאמץ כדי להסתגל אליו.

ויש גם את תחומי העניין שלי.

כשנושא מסוים באמת מעניין אותי, אני מסוגל לשקוע בו לגמרי, לחפש, לקרוא, ללמוד ולדבר עליו במשך שעות. יש לי צורך להגיע לעומק הדברים, להבין את הפרטים וליצור קשרים שאחרים לא תמיד רואים.

במשך הרבה שנים ניסיתי להבין למה אני מתפקד בצורה הזאת.

לפעמים חשבתי שמדובר בביישנות, בחרדה, באופי שלי או פשוט בכך שאני “שונה”.

היום סוף־סוף יש לי תשובה.

האבחון הזה לא משנה את מי שאני. אני בדיוק אותו אדם שהייתי לפניו. אבל הוא כן משנה את הדרך שבה אני מבין את הסיפור שלי, את הקשיים שלי, את התגובות שלי וגם חלק מהחוזקות שלי.

מבחינתי, לא מדובר בתווית שאפשר להסתתר מאחוריה או בניסיון להסביר כל קושי בחיים שלי באמצעות האוטיזם.

מדובר פשוט באפשרות להבין טוב יותר למה דברים שנראים קלים לאחרים תמיד דרשו ממני כל כך הרבה מאמץ.

42 שנה כדי לתת שם לשונות שלי.

42 שנה כדי להבין שלא הייתי צריך ללמוד להיות כמו כולם — אלא ללמוד להיות אני.

David Silice