פתיח — בחברון מארח סאמר סינג’לאווי פעילי שלום ישראלים, ובהם מור ינון, ששני הוריה
נרצחובחברון מארח סאמר סינג'לאווי, שעמו אנו מקיימים קשר יומיומי הודות לחברנו המשותף רישאר אביטבול, פעילים ישראלים, ובהם מור ינון, ששני הוריה נרצחו בשבעה באוקטובר. בירושלים קוראת תנועתו, מסאר ג'דיד, לפעולה ישראלית־פלסטינית משותפת למען עזה. שתי יוזמות המשקפות אסטרטגיה פוליטית ייחודית: להפוך את הדיאלוג לעשייה ממשית. אך נותר קושי מרכזי: כיצד אפשר להפוך את ההכרה שלה הוא זוכה בישראל ובזירה הבינלאומית ללגיטימיות פוליטית אמיתית בקרב הפלסטינים?
בשבעה באוקטובר. בירושלים מארגנת תנועתו, מסאר ג’דיד, משמרת מחאה ישראלית־פלסטינית משותפת בדרישה להעביר סיוע חורפי לרצועת עזה. שתי יוזמות, ושאלה אחת: האם המנהיג הפלסטיני מנסה ליצור דרך חדשה לעשייה פוליטית, מעבר להצהרות ולגבולות המפרידים בין הקהילות?
יש מפגשים שמשמעותם חורגת ממספר המשתתפים בהם.
בחברון, בימים האחרונים, אירח סאמר סינג’לאווי, יו”ר התנועה הפלסטינית מסאר ג’דיד — “דרך חדשה” — פעילי שלום ישראלים, דיפלומטים ועיתונאים. יחד הם סיירו בכמה משכונות העיר, ובהן פרש אל־הווא, אל־ג’לאדה ועין דיר בהא.
בהודעה שפרסם ב־9 בנובמבר הסביר סינג’לאווי כי ביקש להראות לאורחיו את השלכות הפעילות הצבאית הישראלית, את מגבלות התנועה ואת הקשיים שעמם מתמודדות משפחות פלסטיניות.
אבל מה שמושך במיוחד את תשומת הלב נמצא במקום אחר.
בין המבקרים הייתה מור ינון. שני הוריה נרצחו ב־7 באוקטובר 2023. למרות זאת, היא ממשיכה לפעול למען האפשרות לשלום בין ישראלים לפלסטינים.
סינג’לאווי מספר עד כמה המפגש ביניהם היה משמעותי עבורו. השניים שוחחו על העתיד שהיו רוצים להעניק לילדיהם.
המפגש הזה אינו פותר דבר כשלעצמו. הוא אינו מוחק את טבח שבעה באוקטובר, את המלחמה, את האחריות הפוליטית או את צורכי הביטחון של ישראל. אבל הוא מהווה עובדה פוליטית: אישה ישראלית שנפגעה ישירות מטרור חמאס ומנהיג פלסטיני בוחרים להיפגש בפומבי ולדבר על עתיד משותף.
פוליטיקה שמתחילה בחיי היומיום
ימים ספורים לאחר הביקור הזה הודיעה מסאר ג’דיד על יוזמה נוספת.
ביום שישי, 13 בנובמבר, בין השעות 10:30 ל־11:00, קוראת התנועה לפעילים פלסטינים וישראלים להתכנס מול מתחם שגרירות ארצות הברית ברחוב אגרון בירושלים.
המטרה המוצהרת מוגדרת היטב: לקרוא לדונלד טראמפ ולממשלו לפעול כדי לאפשר הכנסת מבנים יבילים למגורים, שמיכות, בגדים חמים וציוד חיוני נוסף לעזה לקראת החורף, בעקבות הנזקים שגרמה סופה לאחרונה.
הפעם אין מדובר במשא ומתן על גבולותיה של מדינה פלסטינית עתידית או בפרסום הצהרה דיפלומטית נוספת. מדובר בדרישה לפעולה הומניטרית מעשית.
שתי היוזמות הללו מאפשרות להבין טוב יותר את דרכו של סינג’לאווי.
בחברון הוא מבקש ליצור דיאלוג עם ישראלים סביב תנאי החיים של הפלסטינים. בירושלים הוא מציע לפלסטינים ולישראלים להעלות יחד דרישה בפני ארצות הברית.
כך הופך הדיאלוג לכלי פעולה, ולא רק למטרה מוצהרת.
תפיסה אחרת של האינטרס הלאומי הפלסטיני
הגישה הזאת אינה מאולתרת.
זה כמה חודשים שסינג’לאווי מקדם תפיסה של הפוליטיקה הפלסטינית המבקשת לחרוג מהיגיון העימות המתמיד.
ההיגיון שלו נשען על טענה שמנהיגים פלסטינים ממעטים לנסח בצורה כה מפורשת: יש להביא בחשבון את ביטחונה של ישראל בכל אסטרטגיה לאומית פלסטינית, לא כוויתור לישראלים, אלא משום שהוא חלק מן האינטרס של הפלסטינים עצמם.
הוא גם תומך במדינה פלסטינית עתידית שתושתת על ארבעה עקרונות: דמוקרטיה, פיתוח, דה־רדיקליזציה ופירוז.
הגישה הזאת ראויה לבחינה רצינית.
משמעותה היא שעצמאות פלסטינית לא תהיה רק דרישה המופנית לקהילה הבינלאומית. היא תצטרך להיות מלווה בשינוי של המוסדות, של ההתנהלות הפוליטית ושל היחס לאלימות.
זוהי שאיפה מרחיקת לכת. נותר לברר כיצד אפשר לתרגם אותה למציאות בחברה שסועה עמוקות ובסכסוך שבו האמון בין שני העמים נהרס.
שאלת הלגיטימיות
עם זאת, יהיה זה בלתי זהיר לבלבל בין הנראות הבינלאומית של סאמר סינג’לאווי לבין בסיס התמיכה האלקטורלי שלו.
תנועתו, מסאר ג’דיד, היא תנועה חדשה. יכולתה לגייס תמיכה ומשקלה בדעת הקהל הפלסטינית עדיין טעונים הוכחה.
סקרי דעת הקהל מתארים אוכלוסייה שאינה שבעת רצון ממנהיגיה, אך חוסר שביעות הרצון הזה אינו מתורגם אוטומטית לתמיכה בתנועות הרפורמיסטיות החדשות.
כאן מקבלות היוזמות בחברון ובירושלים משמעות נוספת.
נראה שסינג’לאווי מנסה לבנות אמינות פוליטית באמצעות הישגים מעשיים, קשרים עם בני שיח ישראלים והצעות הנוגעות לחיי היומיום של הפלסטינים.
אולם האסטרטגיה הזאת מעוררת קושי יסודי.
הקשרים שהוא מקיים עם ישראלים, דיפלומטים ואישים בינלאומיים עשויים לפתוח בפניו אפשרויות פעולה. הם עלולים גם לעורר חשדנות בקרב חלקים מהחברה הפלסטינית, במיוחד בהקשר הנוכחי.
כיצד אפשר להפוך הכרה מבחוץ ללגיטימיות מבית?
כיצד אפשר לשכנע פלסטינים שמדיניות של דיאלוג יכולה לשפר את חייהם בלי שייאלצו לוותר על שאיפותיהם הלאומיות?
וכיצד אפשר לשכנע ישראלים שמדיניות כזאת אינה נשענת רק על אמונותיו האישיות של אדם אחד, אלא עשויה יום אחד לחייב הנהגה פלסטינית בעלת סמכות של ממש?
השאלות הללו נותרות פתוחות.
חלופה פוליטית אינה נוצרת בצו
לוח הזמנים של הבחירות הפלסטיניות נתקל בעצמו במכשולים חדשים. סינג’לאווי גינה את דחיית ההצבעה ואת המכשולים המוצבים בפני תנועות פוליטיות חדשות. הוא גם מאשים את מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בהפעלת לחצים על כמה מבכירי תנועתו.
יש לבדוק את הטענות הללו. עם זאת, הן מזכירות קושי מהותי: עצם הקריאה לבחירות אינה מבטיחה תחרות דמוקרטית.
לשם כך יש לאפשר למפלגות להתארגן, להציג את תוכניותיהן, לנהל מסעות בחירות ולהגיע בחופשיות אל הבוחרים.
אבל מתעוררת גם שאלה אחרת, עמוקה יותר מבחינה פוליטית: האם אפשר לבנות חלופה לחמאס ולמנגנון המסורתי של פת”ח בלי להמתין ששני הכוחות הללו יפנו לה מקום?
ייתכן שזה בדיוק מה שסינג’לאווי מנסה לבחון.
לא להמתין עד שיגיע לשלטון כדי ליצור קשרים עם ישראלים, אלא להתחיל ליצור אותם כבר עכשיו.
לא להמתין להסכם שלום כדי לטפל בחלק מן הקשיים היומיומיים, אלא לנסות להשיג שיפורים מעשיים.
לא להציג את הדו־קיום כפרס רחוק שיתקבל לאחר משא ומתן מוצלח, אלא כפרקטיקה פוליטית שיש לבחון כבר היום.
אין מקום לאידיאליזציה של הגישה הזאת. היוזמות שהוכרזו עדיין אינן מאפשרות למדוד את תוצאותיהן. ופוליטיקה אינה מסתכמת במפגשים סמליים או בעצרות הומניטריות.
יהיה צורך לשפוט את מסאר ג’דיד על פי מעשיה, מצעה, התנהלותה הדמוקרטית, יכולתה לשכנע פלסטינים והתוצאות שתשיג בפועל.
אבל יהיה זה פשטני באותה מידה לקבוע שלמאמצים האלה אין חשיבות רק משום שהם אינם משנים מיד את מאזן הכוחות.
זה שנים חוזרת בדיון הישראלי שאלת קיומו של שותף פלסטיני. לעיתים קרובות היא מוצגת כתנאי מוקדם לכל התפתחות פוליטית.
סאמר סינג’לאווי מציע, בדרכו, להפוך את נקודת המבט: להתחיל לפעול יחד עם ישראלים כדי לנסות ליצור בהדרגה את התנאים לשותפות פוליטית.
זו עדיין אינה תשובה לשאלת השלום.
זו השערה פוליטית העומדת למבחן המציאות.
וזו בדיוק הסיבה שראוי לעקוב אחריה.


