להניף את דגל ישראל, לומר ״אנחנו״, להתאבל על בני עמך: ממתי הנאמנויות האלה מונעות
הכרה בסבלם של אחרים? פונדג׳י בנדיקט משיבה לדבריה של דלפין הורווילר על ״שבטיות״ יהודית. בביקורתה, הנשענת על מקורות היסטוריים ועל מורשתה היהודית־אפריקאית, היא מערערת גם על הסמכות שמעניקה התקשורת לקול הזה. זהו טקסט של זעם ושל שייכות, עד לפנייה הישירה: ״אינך מדברת בשמי, גברתי, ואף לא בשם בני עמי.״
ב־6 באוקטובר 2026, בתוכנית הבוקר של תחנת הרדיו פראנס אינטר, ערב יום השנה השלישי לשבעה באוקטובר, הסבירה דלפין הורווילר כי אינה יכולה להשתתף בהפגנה שבה מתנוסס דגל אחד בלבד. היא דיברה על ״מחנאות״, על ״להקה״, ואחר כך על ״שבטיות״, בלי להגדיר אף אחת מן המילים האלה, כאילו מדובר באמת מובנת מאליה בין אנשים בני אותו חוג. היא הוסיפה שקשה לה לשהות במחיצת אנשים שאינם מסוגלים לראות את הכאב האנושי, ״יהיו אשר יהיו צבעו ומוצאו האתני״. ימים אחדים קודם לכן כתבה בעיתון ליברסיון כי השבעה באוקטובר חיזק אצל היהודים ״צורה של שבטיות או של הסתגרות בקרב הדומים להם״. היא אמרה שהיא מבינה היטב את התגובה הזאת, והוסיפה שאותה היא הפכה לאוניברסליסטית יותר.
היא כללה גם אותי בתיאור הזה.
נשאתי את דגל התכלת־לבן בעצרות. כמו כולנו. אני אומרת ״אנחנו״ כשאני מדברת על העם היהודי. מקריאת דבריה ומהאזנה להם מתברר אפוא שאני שבטית, וחשודה בכך שאני רואה כאב רק מבעד לגזע. כיהודייה מאפריקה, שמוצאה בין השאר אתיופי, אני סופגת את החשד הזה היישר בפנים, כמו סטירה תועה, בתדהמה שהפכה לזעם. אני זועמת. מתקוממת. זעמי חרישי כצעדי אבותיי בחול המדבר. ורבים מאיתנו זועמים. אני שומרת על הזעם הזה, ועוד זמן רב אבטא אותו בכתיבתי.
אולי מצפים ממני למידה של איפוק. אתן יודעות, אחוות נשים. לא אגלה איפוק כזה. האיומים שקיבלה ב־2025, ואף עצם הערעור על זכותה לדבר משום שהיא אישה, מעוררים בי חלחלה. אני מגנה אותם ללא סייג. אבל אין בהם כדי לחייב אותי לשתוק. היא טוענת שהיא מותקפת יותר מפינקלקראוט או מספאר משום שהיא אישה. גם אני אישה, ואני קוראת אותה ושופטת אותה על פי כתביה. אחרי שמונה־עשרה שנות כהונה כרבה בארגון ״יהדות בתנועה״, היא עזבה את תפקידה בסתיו הזה. היא כבר אינה מכהנת בבית הכנסת, אבל מוסיפה לדבר על היהדות בשידור הציבורי. היהדות הזאת, גם אם הדבר אינו לרוחה, היא גם שלי.
למילה ״שבט״ יש היסטוריה, וההיסטוריה הזאת עברה על בני עמי. במזרח אפריקה הקולוניאלית סיווגו אנשי המִנהל את האוכלוסיות לשבטים. הזהויות האפריקאיות צומצמו לקשרי דם, למנהגים ולעבר שהאירופים טענו כי כבר השאירו מאחוריהם. הם, האירופים, שמרו לעצמם את הזכות לדבר בשם האנושות. ב־1971 ערער האנתרופולוג הדרום־אפריקאי ארצ׳י מאפג׳ה על דרך הסיווג הזאת: המילה ״שבט״ העידה לא פחות על מי שהשתמשו בה, מתוך אמונה שהם עצמם חפים מכל השתייכות, מאשר על העמים שעליהם החילו אותה. לוי־שטראוס סיכם זאת היטב: הברברי הוא קודם כול האדם המאמין בברבריות.
כשמדובר ביהודים המתכנסים סביב חטופיהם, ה״אנחנו״ היהודי נעשה שבטי, ואילו ה״אנחנו״ של אולפני פריז ושל המאמרים הקולקטיביים מקבל את השם ״אנושות״. עצם העובדה שרבה משתמשת במילה הזאת על יהודים מעוררת בי סחרחורת, בי, צאצאית לעמים שפקידי המִנהל הקולוניאלי סיווגו בעבר לשבטים. אני מסרבת לדרישה הבלתי פוסקת שנצדיק את נאמנותנו לעם, בשעה שמי שמטיפים לנו מוסר אינם רואים אפילו את השבט שאליו הם עצמם משתייכים.
דלפין הורווילר מכירה את המנגנון הזה. בספרה ״הרהורים על השאלה האנטישמית״, שראה אור בהוצאת גראסה ב־2019, היא מנתה את ההאשמות שהשנאה מטיחה ביהודי זה מאות שנים, ובראשן ההאשמה שהוא מונע מן העולם להיות ״שלם״. כעבור שבע שנים היא מכנה ״שבטיות״ את הסולידריות היהודית ואת ה״אנחנו״ של המתלכדים סביב מתיהם. והנה אני רואה אותה מדברת כעת מתוך אותו ״שלם״, ומפנה כלפי הייחוד היהודי את החשד בארכאיות שהיא עצמה ניתחה היטב כל כך. ממתי די בסולידריות של עם עם בניו כדי לקבוע שהוא אטום כלפי אחרים? בדיוק משום כך השימוש שלה במילה ״שבטיות״ נראה לי חסר בושה.
לסיפור הזה שורשים עתיקים. ירמיהו בישר על ״ברית חדשה״, שנכרתה, נבהיר זאת, עם בית ישראל ועם בית יהודה: ״וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה״ (ירמיהו לא, ל). הוא לא אמר דבר על היעלמותם. פאולוס כתב אל הגלטים: ״אין עוד יהודי ואין יווני״. הוא דיבר על אחדות המאמינים במשיח הנוצרי, לא על היעלמות היהודים כעם. ובכל זאת, מסורת נוצרית ארוכה הפכה לבסוף את הכנסייה ליורשת האמיתית של ההבטחה, ודחקה את היהודים אל ברית שבעיניה אבד עליה הכלח.
היהודים שילמו מחיר כבד על התעקשותם להישאר עם. לימים ביקשה אירופה להיות חילונית, משוחררת ממחלוקותיה הדתיות הישנות. היא לא חדלה משום כך להביט בחשד על הנאמנות הזאת. ז׳אן־קלוד מילנר הראה בספרו ״הנטיות הרצחניות של אירופה הדמוקרטית״, מ־2003, כיצד הפכה אירופה המודרנית את ״השם היהודי״ לבעיה שביקשה לפתור.
במאי 2025 הבהירה הורווילר שאהבתה לישראל אינה הבטחה משיחית, אינה שטר בעלות, וודאי שאינה קידוש הארץ. זו דעתה, ואפשר להגן עליה. אבל מדוע האהבה הזאת צריכה להתחיל בחובה להצטדק בפני מי שמביטים בה בחשד? דרשת כל נדרי האחרונה שנשאה במסגרת כהונתה כרבה, ב־20 בספטמבר 2026, מעוררת בי אותה אי־נוחות: היא חוזרת בה על מילות הווידוי של יום הכיפורים, ״אשמנו״, ״בגדנו״, ומקשרת אותן להאשמות המופנות כלפי היהודים. והרי הווידוי מעמיד את הקהילה כולה לפני הקב״ה, וכל אחד נוטל בו את חלקו בווידוי הציבורי, גם על חטאים שלא חטא. מדוע להדהד בתוך תפילת יום הכיפורים את ההאשמות הבאות מבחוץ, ואז להצהיר שאין לאשר אותן?
באותה דרשה היא כללה בין מילות ה״שיבולת״, מילות הזיהוי המחנאיות, מילים שונות כל כך כמו ״ציוני״, ״יהודה ושומרון״, ״הגדה המערבית״ ו״מבצע רצח עם״. איש אינו חולק על כך שהמילים האלה משמשות לפעמים לזיהוי בני המחנה ולהדרת אחרים. אבל למילים ״ציוני״ ו״מבצע רצח עם״ אין אותה היסטוריה, ובוודאי לא אותה משמעות והשלכה. הכללתן בקטגוריה אחת של מילות זיהוי עלולה להותיר את ההבדל הזה בצל. כשבוע אחר כך קראה בליברסיון לחשוב מחדש על מושג העם הנבחר ״בעידן הריבונות והעוצמה הצבאית״. אינני מבלבלת בין ביקורת על ממשלה לבין דחייתו של עם. הורווילר מגדירה את עצמה ציונית: אינני רואה סיבה לפקפק באמונתה זו.
ב־21 בפברואר 2025, לקראת כניסת השבת, הציבה הורווילר את תמונותיהם של אריאל וכפיר ביבס על ארון הקודש בבית הכנסת שלה בפריז. בני ארבע ותשעה חודשים היו ביום שבו נחטפו מקיבוץ ניר עוז; גופותיהם הושבו זה עתה לישראל. היא הסבירה ששני האריות הניצבים מעל ספרי התורה מייצגים את שבט יהודה, הערב לקשר הבל יינתק של עם לציון, ואז הכריזה: ״למורת רוחם של כל האנטי־ציונים״. היא דיברה על ״שני ילדים מבני עמנו״. אחר כך הקימה את הקהל על רגליו, פניו מזרחה, כדי לשיר את ״התקווה״, המנונה של מדינה אחת בלבד, שלנו, ושל דגל אחד בלבד. באותו ערב היו לשבט שם והמנון. היא גם התפללה לשלומם של ״החפים מפשע בשני המחנות״. הורווילר לא הייתה צריכה אפוא לוותר על שבטה כדי להכיר בכאבם של אחרים. כעבור עשרים חודשים, כשהיא מדברת על ״שבטיות״, היא טוענת שהיא מגנה סולידריות שנעשתה עיוורת לסבל הזולת. אבל מי קבע שמי שמתכנסים כיום תחת דגל ישראל בלבד אינם מסוגלים עוד לאותה חמלה?
בין השבת ההיא בפברואר 2025 לבין תוכנית הבוקר בפראנס אינטר, הרוח שינתה את כיוונה. למחרת השבעה באוקטובר תיאר אותה ״הארץ״ כאחד הקולות המגינים על ישראל בתקשורת הצרפתית. ב־9 באפריל הודיע עמנואל מקרון בערוץ פראנס 5 כי צרפת עשויה להכיר במדינה פלסטינית כבר ביוני. ב־7 במאי פרסמה דלפין הורווילר באתר ״תנואה״ את מאמרה על ״פשיטת הרגל המוסרית״ של ישראל. ארבעה חודשים אחר כך הכירה צרפת בפלסטין באו״ם. בסתיו 2026 הקדיש לה ליברסיון את שערו, פראנס אינטר אירחה אותה ערב יום השנה לטבח, וספרה ראה אור יומיים אחר כך. ארגון ביקורת התקשורת אקרימד, שאיש לא יחשוד בו באהדה יתרה לישראל, מנה קרוב לעשרים אלף תווים שהוקדשו לה בליברסיון, לעומת ארבעת אלפים שהוקדשו לפלסטין. באותו זמן פרסם כתב העת שהיא עורכת, בעיצומה של מערכת הבחירות בישראל, מאמר שכותרתו ״חילול הציונות בידי ממשלת ישראל הנוכחית״. הורווילר, אזרחית צרפת וישראל, הודיעה שברצונה להצביע בבחירות לכנסת ב־27 באוקטובר, לראשונה מאז 1996. מבקריה משמאל הטיחו בה, כפי שהיא עצמה מספרת בליברסיון: ״אה, רק עכשיו את רואה את זה?״
הורווילר מגיעה ברגע שבו העמדות שהיא מגינה עליהן זוכות כעת לאוזן קשבת בחוגים שבהם היא מתארחת. ואילו חוגים! מעוטרת בלגיון הכבוד, מוזמנת לארמון האליזה לדבר על אנטישמיות, נושאת הרצאת פתיחה בסיאנס פו, מקור השראה לסדרה המשודרת ב־HBO Max, היא קנתה לה מקום יוצא דופן בצרפת הרשמית: מקומה של יהודייה מן הסלונים, שדבריה על היהדות הולמים להפליא את החוגים הפותחים בפניה את דלתותיהם. הקרבה הזאת לבעלי השררה מזכירה דמות עתיקה מן ההיסטוריה היהודית, ״יהודי החצר״. בחצרות הנסיכים של מרכז אירופה במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה עסקו אנשים אלה באספקה, במימון או בתיווך. אחדים עשו הון, אבל די היה באובדן חסדו של השליט כדי שיאבדו את מעמדם ואת הגנתם. כשפילוסוף טען בטלוויזיה ב־2025 שהיא פועלת ״בשליחותו של מקרון״, טענה ששום דבר אינו מבסס, השיבה כי הקנאים בירושלים כבר הטיחו אותה האשמה ברבן יוחנן בן זכאי. התלמוד מספר שהרב הזה יצא מירושלים הנצורה, מוסתר בארון מתים, כדי לפגוש את אספסיאנוס באוהלו. אינני מוצאת שם אחר למקום שהיא תופסת מלבד ״יהודיית חצר״.
ואז ישנה הכותרת: ״דרשות תחת ההריסות״ — Sermons sous les décombres. המילה הצרפתית sermon רווחת ביהדות דוברת הצרפתית זה זמן רב, אבל המסורת מדברת על ״דרשה״, הפירוש המעניק קול לטקסט של פרשת השבוע, והורווילר יודעת זאת טוב מכולם. בהקדמתה היא עצמה מודה שהמונח הצרפתי הזה כלל אינו הולם את המסורת היהודית, ומזכירה שרב לעולם אינו אמור ״להטיף מוסר״. כתב העת שלה עצמה הציג את הטקסט שכתבה על ילדי ביבס כ״דרשה״. ובכל זאת, לכריכת ספרה Sermons sous les décombres, שראה אור ב־8 באוקטובר 2026 בהוצאת אוליבייה נורה, היא בחרה דווקא במילה שהיא עצמה רואה בה מילה בלתי הולמת.
היא מספרת בו על תמורה פנימית. בתחילה אמור היה הספר להיקרא ״שטח מת״. מחברתו מספרת לליברסיון כי כששבה וקראה את דרשותיה גילתה את כאבם של הפלסטינים, שאותו לא ראתה: ״קודם לא היה לזה מקום״. כשהגיעה לישראל ב־1992 כדי ללמוד רפואה הצטרפה למרצ, מפלגת השמאל הציוני החילוני. ב־4 בנובמבר 1995 השתתפה בעצרת בתל אביב שבה נרצח יצחק רבין, וסיפרה שעזבה את ישראל מפני שהרוצח הגדיר את עצמו ציוני, כמוה. כעבור שלושים שנה רצח רבין עדיין תופס מקום מרכזי באופן שבו היא מספרת על יחסיה עם ישראל.
אבל חשדה ב״אנחנו״ היהודי אינו מתחיל בשבעה באוקטובר. כבר ב־2016 סברה הורווילר שהזהות היהודית נעשתה ״מונוליתית״, ושנתיים אחר כך דאגה מכך שה״אנחנו״ הקהילתי ״חזר בדהרה״. ביום הכיפורים, ב־24 בספטמבר 2023, שבועיים לפני הטבח, התריעה מפני ההקצנה הקנאית של ממשלת ישראל. ב־13 באוקטובר, בשעה שעוד זיהו את גופות הנרצחים בבארי ובכפר עזה, התפללה שקהילתה לא תספר לעצמה סיפורים שיהפכו את בניה ל״צמאי נקם״. ניכר שלא חיכתה לתמורה שעליה היא מספרת כיום כדי להכיר בסבלם של אחרים, כשם שלא חיכתה למלחמה כדי לחשוד בנאמנויות קהילתיות. ספרה מכנס שש־עשרה דרשות שנבחרו מתוך אלה שנשאה במשך שנתיים. שישה־עשר טקסטים כדי לספר על תמורה. הייתי רוצה להכיר את הדרשות שהשאירה במגירה.
ב־7 במאי 2025, כשהורווילר מפרסמת את מאמרה על ״פשיטת הרגל המוסרית״ של ישראל, ממשלת ישראל חוסמת מאז 2 במרץ את כניסת הסיוע לעזה, צעד שהיא מציגה כאמצעי לחץ על חמאס, שעדיין מחזיק בחמישים ותשעה חטופים. בישראל פילג גורל החטופים את החברה לעומק. האם צריך לנהל משא ומתן עם חמאס כדי להביא לשחרורם, או להמשיך בלחץ הצבאי כדי לאלצו להיכנע? הורווילר, מפריז, בחרה להסתמך על ספר ויקרא כדי לחרוץ על מדינת ישראל פסק דין של ״פשיטת רגל מוסרית״. והרי שלושה חודשים קודם לכן, מול ארון הקודש, גינתה את מי ש״הופכים את שרשרת האחריות״. והנה היא כותבת במאמרה מ־7 במאי: ״לעיתים חסמתי את פי שלי״, ורומזת שהתאפקה כדי לא להזין את מי שעושים דמוניזציה לישראל. בהודאה הזאת הכירה הורווילר בסכנה שביקורתה תנוצל. ואכן, היא נוצלה במהירות: ב־14 במאי נאחז בה העיתון פוליטיס כדי להסיק ש״קשר השתיקה השותף לפשע״ של אישים יהודים מלבה את האנטישמיות. די היה בשבעה ימים כדי להפוך את זהירותה של אישה המכהנת כרבה לכתב אישום, וכדי ששתיקתם של אישים יהודים תהפוך, תחת עטו של פוליטיס, לאחד הגורמים לאנטישמיות.
הורווילר מצאה בספר ויקרא את המילים המזינות את תוכחתה. אבל המסורת הזאת מחייבת גם לשאול אל מי פונים. במסורת שהיא מגייסת יש כלל הנוגע לביקורת המופנית כלפי בני עמך. הציווי ״ואהבת לרעך כמוך״, שהיא מרבה לצטט, מופיע בפסוק יח בפרק יט בספר ויקרא. הפסוק הקודם, יז, קובע את מצוות התוכחה: ״הוכח תוכיח את עמיתך״. נביאי ישראל מעולם לא חסכו את שבטם מעמם; הם הוקיעו את חטאיו, לעיתים בחריפות נוראה, גם בכיכרות. הם הוקיעו את חטאי ישראל, לעיתים לעיני כול, אבל ידעו גם שדברי תוכחה אינם נשמעים באותו אופן באוזני מי שנקרא לתקן את דרכיו ובאוזני מי שכבר שמח בגינויו. הורווילר מרבה להסתמך על המורשת הזאת כדי להצדיק את חומרת ביקורתה כלפי בני עמה. אלא שכשהיא מדברת בפראנס אינטר היא כבר אינה פונה ליהודים בלבד. תוכחותיה נשמעות גם באוזני ציבור שחלקו יכול למצוא בדבריה של רבה אישור להאשמותיו שלו כלפי בני עמה. כשנודע לדוד על מות שאול ויהונתן, הוא מצווה: ״אַל תַּגִּידוּ בְגַת, אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן, פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים״. דלפין הורווילר, לעומת זאת, מבשרת זאת בפראנס אינטר.
באותו ריאיון מצרה הורווילר על כך ש״כבר לא אומרים אף פעם אני״. היא מאשימה את מבקריה שהם מדברים ב״אנחנו״, מייללים כלהקה, ואילו לתומכיה, לדבריה, עומדת הזכות שהם מתבטאים בגוף ראשון יחיד. ובכל זאת, הנה היא מודיעה על רצונה לכנס ״אנחנו אחר״. כבר במאי 2025 פורסם מאמר שעליו חתמו ארבעים ושניים אנשי רוח שבאו להגנתה. מדוע ה״אנחנו״ של האחרים הוא להקה, ושלה הוא קולקטיב? הורווילר מזכירה גם את ״סערת הגידופים הדו־כיוונית״ שאליה, לדבריה, כבר התרגלה. אני בהחלט מאמינה שהיא סופגת התקפות מכמה כיוונים, אבל אינני רואה מדוע הדבר מקנה לה צדק מול אלה ומול אלה. מה שמעניין אותי אינו מהיכן באה הביקורת, אלא על מה מבקרים אותה ומה יש לה להשיב.
בכל זה אני רואה חוסר סימטריה מטריד. היו אילן חלימי ב־2006, ילדי בית הספר ״אוצר התורה״ בטולוז ב־2012, שרה חלימי ב־2017, ואחר כך מיריי קנול ב־2018. הורווילר גינתה את האנטישמיות בצרפת, אינני מתעלמת מכך. אבל באפריל 2018 היא סירבה לחתום על ״המניפסט נגד האנטישמיות החדשה״, אף שהכירה בכך שיש בו ״אמיתות רבות״, משום שחששה ללבות ״תחרות של קורבנות״. במרץ 2026 חתמה על המכתב לנשיא הרצוג נגד ״הטרור היהודי הקיצוני״. אינני מערערת כלל על זכותה לגנות את האלימות הזאת. אני מערערת על הפער הזה בדרישות ובשפה. לא שכחתי את זהירותה ב־2018, כשעמדה על הפרק הוקעת האנטישמיות האסלאמיסטית בצרפת. כששפטה את ישראל, מצאה את המילים ״פשיטת רגל מוסרית״. אבל גם הרפובליקה הצרפתית חייבת דין וחשבון ליהודים שלא ידעה להגן עליהם. אינני רואה מדוע צרפת ראויה ליחס מתחשב יותר. וחוסר הסימטריה הזה נראה לי חסר בושה.
כל ישראל ערבים זה בזה. איש אינו דורש מאדם לשתוק או לוותר על ביקורת כלפי בני עמו. אבל כשרבה פונה אל אומות העולם, אין היא יכולה להתעלם מכך שלדבריה יהיה הד גם בחייהם של מי שמעולם לא שמעו אותם: ילדים הנכנסים לבית הספר בין שני חיילים, משפחות שמייעצים להן להסיר את המזוזה מפתח ביתן או להחליף את השם שעל תיבת הדואר שלהן. האם הורווילר שכחה שדיברה על כך בספרה ״מה לא נשמע?״ — Comment ça va pas ? — שראה אור ב־2024?
המשפחות האלה יודעות מה פירוש ההשתייכות לעם היהודי, הן שלפעמים נאלצות להסתיר אפילו את סימני ההשתייכות הזאת. והנה רבה מדברת על ״שבטיות״ בפראנס אינטר. אינני יכולה שלא לזהות בסיפור הזה רמז לפתולוגיה, כאילו הנאמנות לבני עמך, הצורך להתכנס סביב המתים והחטופים שלך, כבר מעידים על חוסר יכולת להכיר בסבלם של אחרים. אני חושבת על אותה נערה מסרסל או מווילרבאן. האם גם היא צריכה להצטדק על שהיא אומרת ״אנחנו״, על שהיא נושאת את דגל עמה, כדי שתוכר זכותה לדאוג לשאר האנושות?
————
אינך מדברת בשמי, גברתי, ואף לא בשם בני עמי. סיפרת לליברסיון שאת מקיפה מעתה במירכאות את המילים ״בני עמי״. אני אינני מקיפה אותן במירכאות. יהודי אתיופיה חיכו לירושלים במשך מאות שנים. נרדפים תחת משטר הדרג, עזבו אבותיי את כפריהם והלכו ברגל לעבר סודאן, חצו הרים ועברו במדבר; אלפים מהם מתו בדרך או במחנות בסודאן. בהר הרצל בירושלים הוקם אתר הנצחה לזכרם. וישראל היא שיצאה להביא את הניצולים: תחילה במבצע משה, מסודאן, ב־1984–1985, ואחר כך במבצע שלמה, מאתיופיה, ב־1991. בשבעה באוקטובר נפלו גם בניהם למען הארץ הזאת, היקרה לנו כל כך. נריה בלטה היה בן עשרים ואחת. בן שני במשפחה בת שבעה ילדים שעלתה מאתיופיה, הוא שירת בסיירת גבעתי. הוא נפל בקרב בדרום רצועת עזה בפברואר 2024, ונטמן בבית העלמין הצבאי בנתניה.
היהודים האלה לא מסרו לידייך שום מנדט. אינך מייצגת אלא את עצמך ואת החצר המקשיבה לך. למילים שלך יש משקל, גברתי, ואינך היחידה הנושאת בתוצאותיהן. כשאישה המכהנת כרבה רומזת ברדיו הציבורי שיהודים המתכנסים תחת דגל אחד עלולים לא לראות עוד את כאבם של אחרים, היא מספקת עוד תחמושת למי שמאשימים אותנו זה זמן רב כל כך שאנו חיים בינינו לבין עצמנו, אדישים לשאר העולם.
ב־11 במרץ 2011, באיתמר, נכנסו בלילה שני מחבלים פלסטינים צעירים מן הכפר הסמוך עוורתא לבית משפחת פוגל; הם שיספו את גרונותיהם של אודי ורות, של בניהם יואב בן האחת־עשרה ואלעד בן הארבע, ושל הדס הקטנה, בת שלושה חודשים. בתם הבכורה תמר הייתה בת שתים־עשרה. באותו ערב יצאה לפעילות בתנועת הנוער. כשחזרה גילתה את גופות הוריה, שני אחיה ואחותה התינוקת. שנה אחר כך, בטולוז, רדף מוחמד מראח אחרי מרים מונסונגו בת השמונה בחצר בית הספר ״אוצר התורה״, תפס בשערה וירה בראשה מטווח אפס.
ב־7 באוקטובר 2023, בניר עוז, הסתגרה תמר קדם סימן טוב, פעילה למען זכויות נשים, בממ״ד עם בעלה ג׳וני, בנותיהם התאומות שחר וארבל ובנם הקטן עומר. המחבלים נכנסו. איש לא שרד. באותו קיבוץ מתו הוריה של שירי ביבס בביתם שהוצת. בבארי זוהתה ויויאן סילבר, ממייסדות תנועת ״נשים עושות שלום״, רק כעבור חמישה שבועות, בבדיקת דנ״א שנמצא באפר ביתה. משלחת האו״ם לבחינת אלימות מינית בסכסוכים קבעה כי יש יסוד סביר להאמין שבפוגרום של השבעה באוקטובר בוצעו מעשי אונס, ובהם אונס קבוצתי. היא גם אספה מידע ברור ומשכנע על אלימות מינית שבוצעה בחטופים. בניר עוז ובבארי חיו רבים מאנשי השמאל הישראלי שוחר השלום, זה שהאמין באוסלו ושאחדים מאנשיו הצביעו למרצ. גם את באה מן המשפחה הפוליטית הזאת: כשהגעת לישראל ב־1992 הצטרפת למרצ. נרצחי בארי וניר עוז היו אפוא בני עמך ובני מחנך הפוליטי גם יחד. המחבלים הפלסטינים שפגעו באיתמר ובבארי חיפשו יהודים, בין שהיו תושבי השומרון ובין שהיו פעילי שלום. עמדותיהם הפוליטיות לא עניינו אותם.
למי שאנטישמים אורבים להם כיום ליד בתי הספר ובתי הכנסת בצרפת אין מיקרופון בפראנס אינטר. לך יש. דברייך פוגעים בנו, בי ובבני עמי; אני רואה בהם גם סכנה, מפני שראיתי מה אפשר לעשות בהם בתוך שבעה ימים. פוליטיס נאחז בהודאתך כדי להוקיע את ״קשר השתיקה השותף לפשע״ של אישים יהודים, שכביכול ליבו בשתיקתם את האנטישמיות. והרי הכרת את הסכנה הזאת.
נראה שהמשיכה אל אור הזרקורים מנחה את צעדייך מעונה לעונה. את אוהבת אולפנים, במות, סלונים שבהם מארחים אותך ומכבדים אותך. אינני רואה מדוע עליי להעמיד פנים שאינני מבחינה בכך. איזה פער אני רואה בין כל זה לבין היהדות המתקיימת בבתים שבהם מעבירים את המורשת בקול חרישי ובבתי כנסת שחיילים שומרים עליהם, לבין אותם יהודים שאין להם הקהל שלך ואין להם ההזמנות שלך, והם מתכנסים תחת דגל התכלת־לבן כי יש להם מתים להתאבל עליהם וחטופים לדרוש את השבתם. את חושדת שבחלק מן ההתכנסויות האלה יש צורה של שבטיות. אני מזהה בהן את בני עמי.
הבטחת, בערב אחד בפברואר, שתמונותיהם של אריאל וכפיר יישארו אחד־עשר חודשים על ארון הקודש, מתחת לשני האריות של שבט יהודה. לא שכחתי דבר מן הערב שבו שרת את ״התקווה״ עם בני עמך, שהם גם בני עמי.
לפני חמש שנים כתבת את ״לחיות עם מתינו״ — Vivre avec nos morts. המתים האלה, גברתי, הם גם שלי.
—© 2026 פונדג׳י בנדיקט
אינכם משלמים כדי לקרוא את HaBayta. אתם יכולים לבחור לתמוך בעצמאותו, בחופש העריכה שלו ובדיון שהוא מקיים.
לתמיכה ב־HaBayta:
https://www.habayta.org/subscribe
WWW.HABAYTA.ORG