────────── הביתה ──────────
תיק מיוחד
הצילו את בית הילדים המוסתרים במואסאק
מאת פיליפ סולה
בבית שבמואסאק הוגנו בתקופת השואה 372 ילדים יהודים, בזכות שטה ובולי סימון ורשת של תושבים ואנשי מחתרת. כעת מבקשת העמותה לרכוש את הבית ולהפוך אותו למרכז חי של זיכרון, חינוך והעברה לדורות הבאים. פיליפ סולה מסביר את חשיבות המאבק ומשוחח עם מריון דקום על הפרויקט.
לתמיכה בפרויקט: לתרומה דרך הקרן לשימור המורשת
─────────────────────────
יש מקומות שאינם רק שומרים את הזיכרון. הם הופכים אותו לפעיל. הם מחייבים אותנו.
במספר 18 ברציף הנמל במואסאק (Moissac), בית שנראה רגיל לחלוטין קלט בין השנים 1939 ל־1943 372 ילדים יהודים. איש מהם לא נעצר ולא גורש. סביב שטה ובולי סימון, מאנשי תנועת הצופים היהודים בצרפת, נרקמה רשת של סולידריות: מחתרות, רשויות מקומיות ותושבים. כשהסכנה גברה, הילדים פוזרו, הוסתרו והוברחו למקומות מקלט, ובהם חוות מבודדות. כולם ניצלו. עם מי ששהו בבית או נקשרו לפעילותו נמנים ז׳אן־קלוד גרומברג, סרז׳ קלרספלד, ניקולא ריבובסקי וגבריאל כהן־בנדיט.
היום הבית מוצע למכירה בשוק הפרטי. העמותה שהוקמה במיוחד כדי לרכוש אותו, ביוזמת ז׳נאיין גולונקה ומריון דקום, מקדמת הצעת רכישה בסך 310,000 אירו. לפי הדברים שנמסרו לנו, עליה לגייס את הסכום בתוך שישה חודשים כדי שההצעה תישאר בתוקף.
בספרי ״היהודי והנאצי: מטפיזיקה של האנטישמיות״ ניסיתי להבין מה ביקש הנאצי להכחיד ביהודי, מעבר לכל התירוצים החברתיים, הכלכליים והגזעיים. טענתי כי בקיום היהודי יש ממד מטפיזי: ״ריק מלא״ — חלל בלב המלאות שאיננו היעדר אלא עתודה של הוויה, אפשרות שאינה מתמצה, חירות שלא להשתייך לחלוטין לתקופה ולמקום. הריק הזה מעורר חרדה אצל אומות ועמים משום שהוא מסרב להיכלל בטוטליות. הוא גם מושך, משום שהוא מצביע על מה שאי אפשר להרוג, על המקור. הנאצים ביקשו לנכס את החלל הזה באמצעות ריקון אירופה מיהודיה. אלא שבתוך הזוועה התברר שההוויה איננה נסוגה: ככל שהעמיקו את הריק, כך הפעילו את מה שנותר בתוכו.
מואסאק היא ההיפך המדויק של הפעולה הזאת.
במקום שבו ביקש הנאצי להשמיד את ההוויה היהודית באמצעות ריבוי המוות, שטה ובולי סימון הגנו עליה באמצעות ריבוי החיים. הם לא רק הצילו גופים; הם שמרו על האפשרות להיות יהודי — על הזהות, התרבות, המנהגים, הספרות, השירה, המשחק והשמחה. ״אף ילד לא צריך להישאר לבדו״, נהגה לומר שטה, הדמות המאירה שהובילה את הבית.
ז׳נאיין גולונקה ומריון דקום, שנכנסו לבית, הסבירו זאת בבהירות שהכתה בי. הן ביקרו בעשרות אתרי זיכרון לשואה, שכולם עוסקים באימה ובבלתי ניתן לתיאור. מואסאק מספרת סיפור נוסף: אפשר היה לפעול אחרת. לכן אפשר גם היום לדבר על השואה דרך מה שעמד בה. ההתנגדות היהודית אכן הייתה קיימת, כפי שמראה בין השאר ספרו של מוריס לוגאסי על הצבא היהודי, וגם תושבים רבים במואסאק נטלו חלק בהצלת הילדים.
ז׳נאיין ומריון פגשו את ז׳אן־קלוד סימון ואת אלבר פרלמן. שני גברים שכאשר הם מדברים על מואסאק, נעשים שוב ילדים. הם מספרים על חברויות לכל החיים, על טקסים, על לימודים, ועל הגדה השנייה של נהר הטארן, שכונתה ״טהיטי״. הם מתארים ילדות ״כמו בחלום״, אף שאחד מהם איבד את הוריו, את שפתו ואת שורשיו. מבעד לסיפוריהם עולה שטה: חזקה, חצופה במובן הטוב, אוהבת בלי לבקש שיאהבו אותה. מגדלור בתוך הלילה.
מואסאק יצרה בסיס, מבצר ממשי וסמלי: הגנה על הילדות, כוח הקבוצה, ערך העשייה וההבנה שאין די בהצלת החיים הפיזיים — יש לשמר גם את מה שבהם מתנגד למחיקה. הם עשו זאת בשמחה, ברוך, בשירה, בספורט ובפיוט. הם סירבו לתת לברבריות לומר את המילה האחרונה על חיי הילד.
הבית במואסאק ראוי להכרה רחבה בצרפת ובעולם. מבחינה סמלית הוא מעין תמונת ראי הפוכה של בית אנה פרנק: סיפור של ילדים שאפשר היה להציל.
האנטישמיות היא, בסופו של דבר, ניסיון נואש לנכס את אותו ״ריק מלא״ באמצעות הריסתו. כיום, כאשר יהודים ברחבי העולם חשים מאוימים, אנחנו עדיין יכולים להגן על הקיום היהודי, גם כאן במואסאק. לא באמצעות הקפאת המקום במוזיאון ולא באמצעות שחזור מלאכותי, אלא בכך שנאפשר לו לחיות: מרכז תיעוד, שהות לאמנים ולחוקרים, סדנאות חינוכיות והעברה לדורות הבאים. מקום מואר, המותאם לצעירים. עזרו לנו להציל את הבית כדי שסיפורו ייוודע ברבים.
המטרה איננה לשחזר תפאורה של תקופה. המטרה היא ליצור מקום חי, כדי ללמוד, לחנך ולהעביר הלאה. מדור לדור.
הבית עומד למכירה. לעמותה חלון זמן קצר להבטיח את רכישתו. או שנגייס את הכסף הדרוש, או שנחמיץ את ההזדמנות.
ראיון: פיליפ סולה משוחח עם מריון דקום
פיליפ סולה: כיצד נולדה ההחלטה שחייבים לפעול כשגיליתן את הבית ברציף הנמל 18 ופגשתן את ז׳אן־קלוד סימון?
מריון דקום: כשז׳נאיין ואני נכנסנו לבית בפעם הראשונה, כבר הכרנו היטב את סיפורו. קראנו ספרים, שמענו עדויות וצפינו בתיעוד. הייתי חברה במועצה המדעית שליוותה את הכנת לוחות ההסבר ברחובות מואסאק, ופגשתי את תלמידי בית הספר פרנסואה מיטראן שהשתתפו ביצירת היישומון Baludik. ובכל זאת, עצם המעבר בדלת העניק לנו תחושה של זכות גדולה, כאילו חזרנו בזמן ונכנסנו אל המרחב האינטימי שבו התרחשו הדברים. מיד הבנו שזהו אתר זיכרון שונה מכל מקום אחר. ביקרנו בעשרות אתרים בצרפת, בגרמניה, בפולין ובהונגריה העוסקים בשואה, בילדות בזמן מלחמה ובגירוש. כולם מבקשים להסביר את האימה, האכזריות והעוול — ובצדק. אבל מואסאק אומרת לנו: היה אפשר לפעול אחרת. אפשר לספר על השואה גם דרך האפשרות האנושית שהחזיקה מעמד.
מריון דקום: פגשנו את ז׳אן־קלוד סימון ואת אלבר פרלמן, והם ריגשו אותנו מאוד. כשהם מדברים על מואסאק, נדמה שהם שוב בני שש. הסיפורים שלהם שונים זה מזה, אך נוגעים בילדות של כולנו: חברויות לכל החיים, רגשות עזים, טקסים כמעט קסומים, הניצחונות הקטנים של לימוד שחייה, ריצה, שירה וקריאה, שפה סודית שממציאים, שיחות בחדר השינה אחרי כיבוי האורות, בגדי חג. הם מתארים חיים מלאי שמחה ועיניהם בורקות. ובכל זאת, אחד מהם איבד את הוריו, את שפתו ואת שורשיו, כמו רבים מילדי מואסאק.
מריון דקום: דרך הזיכרונות שלהם אנחנו פוגשות גם את שטה — אישה חזקה, נועזת, אם, רעיה, עובדת, מהגרת, אישה שאוהבת בלי לבקש אהבה בחזרה. היא נעשית עבורנו מגדלור. כבר מן השיחות הראשונות עם בעל הבית הבנו שההזדמנות לרכוש אותו עשויה להגיע. זה בית גדול, יקר לחימום, שאינו מתאים למגורים של אדם אחד או שניים. יחד עם סוניה ביירון ואלין סימון התלוצצנו: ״צריך לקנות את הבית הזה״. שנה לאחר מכן, אנחנו ניצבות מול האפשרות האמיתית.
פיליפ סולה: מה קרה כאן בין 1939 ל־1943, ומדוע דגם כזה של אנושיות בתוך הברבריות מחייב אותנו גם היום?
מריון דקום: בין 1939 ל־1943 נקלטו במואסאק 372 ילדים יהודים. תחילה כדי להגן עליהם מפני המלחמה, ומהר מאוד מפני האנטישמיות ומדיניות שיתוף הפעולה של הרשויות הצרפתיות עם גרמניה הנאצית. סביב שטה ובולי סימון התגבשה רשת סולידריות של הצופים היהודים בצרפת, מחתרות, רשויות מקומיות ותושבים. כשהסכנה החריפה, פיזרו את הילדים והסתירו אותם בבתים, בחוות ובמנזרים; חלקם הוברחו לספרד או לשווייץ, וחלקם הצטרפו למחתרת.
מריון דקום: העקרונות של רובר גמזון, שטה ובולי סימון היו אוצר שאסור לוותר עליו: להגן על הילדות; להאמין בכוחו של הקולקטיב ובתרומתו של כל אחד — ״אף ילד לא יישאר לבדו״; לפעול ולבנות — ״היה בונה, לא רק מדבר״; ולשמור לא רק על הגוף אלא גם על הזהות, התרבות, המנהגים והספרות היהודית שהנאצים ביקשו למחוק. העקרונות האלה היו עבורם מבצר שאין לוותר עליו. גדולתם הייתה שהם הגנו עליהם בשמחה, ברוך, במשחקים, בשירה, בקריאה ובספורט. הם הצילו את חיי הילדים במלוא משמעות המילה ״חיים״. אם הם הצליחו בכך בימים הקשים ביותר, כיצד נוכל אנחנו לוותר היום?
פיליפ סולה: הבית מוצע למכירה פרטית. היכן עומד גיוס התרומות, ומה תרצי לומר למי שמסוגל לסייע?
מריון דקום: בפרויקטים אחרים אפשר לעיתים להסתפק בתקציב קטן מן המתוכנן. בקניית בית — או שמגייסים את הסכום הדרוש או שהרכישה לא תצא לפועל. לכן היה עלינו להגן על עצמנו מבחינה כספית ולתת לתורמים את כל הערבויות: הטבות מס בהתאם לדין, והעברת הכספים לפרויקטים אחרים אם הרכישה לא תתאפשר.
מריון דקום: מודל המימון נשען על שלושה נדבכים: תמיכות מהרשויות המקומיות ומהמדינה, מימון מקרנות העוסקות במורשת ובהיסטוריה, ואיסוף תרומות מן הציבור. דווקא האיסוף הציבורי הוא הגלוי ביותר כרגע, אך השקענו מאמצים רבים גם בהבטחת שני המקורות האחרים. השילוב מעניק לנו סיבה לאופטימיות. אגף הזיכרון וההיסטוריה של חברת הרכבות הצרפתית SNCF כבר הציע מימון בסך 50,000 אירו. ובכל זאת, כל תרומה וכל שיתוף חשובים, כדי שאנשים יכירו את המקום ואת סיפורו וכדי שנוכל להפוך אותו לגשר בין העבר לעתיד.
פיליפ סולה: מעבר לרכישת הקירות, מהו החזון למקום — מרכז תיעוד, שהות לאמנים ולחוקרים והעברה לדורות הבאים?
מריון דקום: אנחנו מבקשות להפוך את מואסאק למקום שבו הערכים שהנחילו הצופים היהודים ימשיכו לחיות. בחרנו בארבעה צירים מרכזיים: הגנה על ילדים בעת מלחמה והעדפת טובת הילד; התנגדות יהודית; התנגדות קולקטיבית ופועלם של חסידי אומות העולם; ותפקידן של נשים במחתרת, במפעלי ההצלה ובארגוני הסיוע והסולידריות.
מריון דקום: הבית יהיה מקום מואר ומזמין לצעירים, מקום שבו אפשר לשאול כיצד מפנים מקום לחיים של האחר — בעת שלום ובעת משבר. אנחנו מבקשות לארח בו קבוצות, סדנאות חינוכיות, אמנים וחוקרים, ולעודד את העיון בארכיונים הקשורים לסיפור מואסאק בתקופת המלחמה.
מריון דקום: לא נותרו בבית רהיטים או חפצים מן התקופה שבה פעלו בו הצופים היהודים; לא נבנה שחזור מלאכותי. אבל חמימות ונוחות חשובות לנו. אנחנו מאמינות שאפשר לעסוק בהיסטוריה ובזיכרון גם לצד שוקו חם, כורסאות רכות וגעגוע לילדות.
לתמיכה ברכישת בית הילדים המוסתרים במואסאק
https://www.fondation-patrimoine.org/les-projets/maison-des-enfants-caches-de-moissac/106278
https://maison-enfants-moissac.fr/
הערת המערכת: נוסח עברי משוחזר מתוך המקור הצרפתי, משום שהקובץ שהתקבל היה משובש. נדרשת הגהה של דובר/ת עברית לפני פרסום.
WWW.HABAYTA.ORG


