הקדמה
הוא מבשל, מטייל, עולה על הבמה ומצחיק אנשים. קובי בלולו, סטנדאפיסט ישראלי שלמד אמנות
קולינרית בלונדון, אפילו יצר קונספט המשלב ארוחת גורמה עם מופע סטנדאפ.
אבל מאז 7 באוקטובר, להצחיק אנשים בישראל ומחוצה לה כבר אינו בדיוק אותו הדבר. בברלין, לפעמים די בכך שמציגים אותו כישראלי כדי שהאולם יקפא.
בראיון הראשון בסדרה לומיר לאכן — בואו נצחק!, דניאלה פינקשטיין פוגשת אמן שמשלב הומור, אירוניה עצמית ומבט חד על הסתירות של תקופתנו.
קובי בלולו היקר,
אתה תופעה של ממש בעולם הסטנדאפ הישראלי, לא רק בזכות ההופעות שלך, אלא בעיקר משום שאתה משלב שני מקצועות: שף וקומיקאי. כשמסתכלים על זה מפריז, ממוסקבה או מהונולולו, זה לא בדיוק שילוב מובן מאליו!
למדת אמנות קולינרית בלונדון, ואני מניחה שחוש ההומור שלך התחדד במהלך מסעותיך הרבים, ובוודאי גם — ואולי בעיקר — מתוך האווירה הישראלית, שבה הצחוק משמש גם תשובה לשנאה ולייאוש.
לפני שנעבור לשאלות הרציניות והכבדות (או כמעט), האם לדעתך יש קשר בין הומור לבישול? האם האחד משפיע על השני כשממציאים מנה או כותבים מערכון? והאם יש בקשר הזה משהו יהודי במהותו?
בישול וסטנדאפ הם שני מקצועות שונים מאוד, אבל לדעתי יש ביניהם הרבה מן המשותף בכל מה שקשור ליצירתיות: חוש תזמון, הפתעה והיכולת לשמור על עניין הקהל.
ובשני המקצועות שופטים אותך כמעט מיד. בין אם אתה מגיש מנה ובין אם אתה מספר בדיחה, בדרך כלל אתה יודע די מהר אם אנשים אהבו את מה שהכנת.
מנה חדשה, בדיוק כמו בדיחה חדשה, יכולה להתחיל ממשהו מוכר ולתת לו תפנית בלתי צפויה. ובשני המקרים, התוצאה לא תמיד מתקבלת בהתלהבות — ולפעמים היא אפילו קשה לעיכול!
העובדה שאני שף מעניקה לי יתרון כשאני כותב בדיחות על אוכל ועל עולם הקולינריה, פשוט משום שביליתי שנים בלימודים ובעבודה בתחום הזה. אבל להרבה קומיקאים יש מקצועות אחרים או חוויות שהם מכירים לעומק, והם יכולים לשאוב מהם השראה בדיוק באותה דרך.
באשר לקשר ליהדות, זו שאלה מעניינת. בישראל, להיות יהודי זה פשוט חלק מחיי היומיום. אחרי הכול, זו המדינה היהודית, ולכן זה לא משהו שהופך אותך לשונה במיוחד.
אני רואה את עצמי יותר כישראלי חילוני שגדל על מסורות מרוקאיות. אוכל והכנסת אורחים היו חלק משמעותי מאוד מהילדות שלי. זו תרבות חמה, משפחתית ונדיבה, ובעיניי היא גם חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית.
אבל מחוץ לישראל זה כבר סיפור אחר. העובדה שאני ישראלי ויהודי תופסת מקום הרבה יותר מרכזי באופן שבו אנשים רואים אותי, במיוחד כשאני מופיע על הבמה.
ואני בדיוק מספיק שחום כדי ליהנות מהטוב שבשני העולמות: גם אנטישמיות וגם אסלאמופוביה. איזה מזל יש לי.
לצפייה בקטע וידאו:
הומור אחרי 7 באוקטובר
התחלת לעסוק בסטנדאפ בתקופה של חוסר יציבות גדול בישראל, ובקרב יהודים בכלל. האם הדבר שינה את האופן שבו אתה חושב על הומור? ואם כן — או לא — מדוע?
התחלתי לעשות סטנדאפ בגיל 15. במשך שלוש שנים נסעתי שעתיים לכל כיוון, מעפולה לתל אביב, רק כדי להופיע במשך חמש דקות בערב במה פתוחה.
הייתי חוזר הביתה בסביבות שתיים וחצי בלילה, ובכל זאת הייתי צריך לקום בבוקר לבית הספר.
כשהתגייסתי לצבא, הצטרפתי ללהקת בידור צבאית כסטנדאפיסט. אחר כך חשבתי שקריירת הסטנדאפ שלי הסתיימה.
בשנים שלאחר מכן טיילתי וחייתי בחו”ל, עד שעברתי ללונדון כדי ללמוד אמנות קולינרית. שם החלטתי לתת לסטנדאפ הזדמנות נוספת, הפעם באנגלית.
זה היה ב-2016, בתקופה שבה לישראל הייתה תדמית די טובה: אומת הסטארט-אפ, הייטק, חברה ליברלית, טבעונות, הומואים וכן הלאה.
סיפרתי בדיחות על היחסים בין ישראל לפלסטינים ועל היחסים של ישראל עם שאר העולם.
ומאז לא הפסקתי להופיע.
מאז 7 באוקטובר, המלחמה שינתה את היחסים בין קומיקאים ישראלים לקהל שלהם, בישראל ומחוצה לה.
בישראל אני מרגיש שהקומדיה, ולא רק הסטנדאפ, קיבלה משמעות הרבה יותר גדולה. להצחיק אנשים הפך למשימה שלנו.
תמיד חשבתי שסטנדאפ הוא אחד המקצועות הנרקיסיסטיים ביותר בעולם. אתה עולה על הבמה, מדבר על עצמך ומצפה שאולם מלא בזרים יקשיב לך ויצחק.
אבל כשאתה מופיע מול אנשים שעברו כל כך הרבה, והצלחת להצחיק אותם אפילו לשעה אחת, זה מרגיש כמו מתנה מאלוהים.
פתאום זה כבר לא באמת קשור אליך.
באופן מסוים, אחד המקצועות הנרקיסיסטיים ביותר בעולם הופך כאן למשהו כמעט חסר אנוכיות.
להיות סטנדאפיסט ישראלי זה לא פשוט בימים אלה.
בישראל, אם אתה צוחק על הממשלה או מבקר את המדינה, עלולים לקרוא לך שמאלני ואפילו בוגד.
אבל בחו”ל, אתה ישראלי, וזה מספיק כדי שאנשים מסוימים יראו בך פשיסט.
אז בישראל אני שמאלני, ובאירופה אני פשיסט. אותה בדיחה, תרבות אחרת.
לפני חודש הופעתי בברלין. המנחה שהציג אותי ציין שאני מישראל, ועליתי לבמה בלי לקבל מחיאות כפיים.
זו הייתה הופעה קשה מתחילתה ועד סופה, כנראה בגלל המוצא שלי.
זה יכול לנבוע, במיוחד בקרב קהלים פרוגרסיביים צעירים באירופה, מהאופן שבו הם רואים את ישראל.
גדלתי על קומדיות אמריקאיות ובריטיות, ואני צורך הרבה תרבות מערבית. אבל אני גם מרוקאי, נולדתי וגדלתי במזרח התיכון. לכן, מטבע הדברים, נקודת המבט שלי קצת שונה.
בעיניהם ישראל היא הצד הרע.
ואני מבין את זה. גם אני עשיתי אותו הדבר ביחס לסכסוכים ברחבי העולם: בחרתי צד כמעט מיד, בלי לדעת באמת מספיק על מה שמתרחש, פשוט משום שהרגשתי שהלב שלי נמצא במקום הנכון.
על השראה, גבולות וחופש לצחוק
מאילו מצבים אתה שואב את רוב ההשראה שלך? מה מצחיק אותך במיוחד היום? והאם אתה מציב לעצמך גבולות?
אני אוהב לטייל. זו כנראה ההשראה הגדולה ביותר שלי.
לצאת מהשגרה, לגלות מקומות חדשים, לטעום מאכלים שונים, לפגוש אנשים, לשמוע מבטאים ודרכי דיבור לא מוכרות — כל אלה מעוררים את הדמיון שלי.
אפילו ביקור במוזיאון יכול לתת לי רעיון לבדיחה. לפעמים מספיק ללמוד עובדה מוזרה שלא הכרתי.
למשל, בביקור האחרון שלי בברלין, אנשים כל הזמן שאלו אותי מאיפה אני, כי הם לא הצליחו לזהות את המבטא שלי.
“אתה יווני? ספרדי? צרפתי?”
ובזמן האחרון אני לא תמיד מרגיש בנוח לומר לאנשים שאני ישראלי.
אז כתבתי על זה בדיחה:
“אנשים כל הזמן שואלים אותי: ‘מה זה המבטא הזה? אתה יווני? ספרדי? צרפתי?’ ואני לא רוצה להגיד שאני מישראל, אז אני עונה להם: ‘לא, עברתי שבץ לפני ארבעה חודשים.’”
אבל למצוא רעיון זה החלק הקל.
משנים מילה, מוסיפים הפסקה, מנסים קצב אחר ורואים מה קורה.
לפעמים שינוי קטן מאוד יכול להפוך בדיחה שלא מעוררת שום תגובה להצלחה מסחררת.
ולפעמים אתה פשוט עומד מול אולם מלא אנשים ותוהה למה בכלל חשבת שזה מצחיק מלכתחילה.
באשר לגבולות, אני לא חושב שיש נושאים שאסור לצחוק עליהם.
אבל המטרה היא תמיד להצחיק אנשים, לעולם לא לפגוע בהם.
ומה שמצחיק אנשים משתנה ממקום למקום.
בדיחה יכולה להפיל קהל מצחוק במדינה אחת ולהיכשל לחלוטין במדינה אחרת.
לאנשים יש רקעים שונים, רגישויות שונות ותפיסות שונות לגבי מה שמצחיק.
אני חושב שככל שאתה כותב ומבצע בדיחה טוב יותר, כך אתה יכול להתמודד עם נושאים קשים יותר.
אבל כדי להגיע לשם, בדרך כלל צריך לעבור הרבה שתיקות מביכות, בדיחות גרועות ורגעים די כואבים על הבמה.
ההפתעות של הבמה
מה היו ההפתעות הגדולות ביותר שלך במהלך הופעות הסטנדאפ? תגובה מסוימת של הקהל? הצלחה בלתי צפויה? נושאים שעוררו תגובות מיוחדות?
אחת ההפתעות הגדולות ביותר בקריירה שלי בכלל לא הייתה קשורה לבדיחה.
בלונדון פגשתי קומיקאי אחר שנראה בדיוק כמוני, כמו שתי טיפות מים.
עשינו סלפי ביחד, והתמונה הפכה לוויראלית לחלוטין.
כתבו עלינו כתבות בכל העולם, וערוץ 4 הבריטי אפילו הפיק עלינו סרט תיעודי.
והדבר הכי מצחיק?
בכלל לא הופעתי באותו ערב.
במהלך ההפסקה אנשים לא הפסיקו לגשת אליי ולספר לי כמה הצחקתי אותם.
האם תיקנתי אותם?
ברור שלא!
“תודה! תודה רבה!”
סטנדאפ הוא מקצוע נרקיסיסטי מאוד.
אני פשוט צריך שיחמיאו לי!
כשהמטבח פוגש את הסטנדאפ
איפה אתה מופיע? איפה אפשר “לטעום” אותך?
אני מופיע בעיקר במועדוני סטנדאפ בתל אביב, וגם מעלה מופעים משלי ברחבי ישראל.
במהלך השנים הופעתי בבריטניה, בהודו, בהולנד, בגרמניה, בקנדה ובארצות הברית.
לצד הסטנדאפ אני גם שף.
למדתי באקדמיה הקולינרית Tante Marie בלונדון, שם קיבלתי תעודת Le Cordon Bleu, ועבדתי במשך שנים במטבחים מקצועיים, כולל במסעדות גורמה.
לפני כמה שנים יצרתי את Funny Fine Dine, שמשלב את שתי האהבות הגדולות שלי — בישול וסטנדאפ — בערב אחד.
אני מארח ארוחות אינטימיות אצלי בתל אביב או בבתים פרטיים, בדרך כלל ל-12 עד 16 סועדים.
אני מכין ארוחה בת עשר מנות, ועושה הכול בעצמי, מאפס, במטבח שלי.
האלכוהול זורם בשפע, ובסוף הארוחה מתקיים מופע סטנדאפ.
המופע משלב סיפורים ותובנות מהחיים שלי עם בדיחות על האורחים עצמם.
באירועים פרטיים אני שולח מראש שאלון, ומשתמש בתשובות כדי לכתוב קטעים קומיים במיוחד על האנשים שיושבים סביב השולחן.
אבל מה שאני אוהב בערבים האלה הוא גם הממד החברתי.
אנשים שמעולם לא נפגשו מתיישבים סביב אותו שולחן, חולקים אוכל, יין וסיפורים, ובסוף הערב לא פעם יוצאים משם כחברים.
הייתי שמח להביא את Funny Fine Dine לערים נוספות בעולם, לצד מופעי הסטנדאפ שלי.
https://www.funnyfinedine.com/
האם אפשר להיות יהודי בלי הומור?
יעקב, האם אפשר לחיות בלי לצחוק? ובעיקר, האם אפשר להיות יהודי בלי הומור?
אני לא יודע אם ליהודים יש קשר מיוחד להומור.
אני חושב שיש אנשים מצחיקים בכל מקום, בלי קשר למוצא שלהם או לאמונות שלהם.
אולי אנשים מתבדחים יותר כשהחיים קשים.
אני לא יודע איך נראית סצנת הסטנדאפ בניגריה, בתימן או בסודאן.
מקומות קשים.
בטח קורע שם מצחוק.
אני לא יכול לדבר בשם כל היהודים, אבל אני יכול לדבר בשם יהודי אחד.
אני.
אני לא מסוגל לדמיין את עצמי עובר את החיים בלי הומור ובלי סטנדאפ.
זה לא רק המקצוע שלי.
זו הדרך שלי לראות את העולם ולמצוא משמעות בכל מה שסובב אותי.
תודה לך על הרגע הנוצץ הזה.
אני משאירה לקוראינו את העונג לגלות אותך תחילה בווידאו, באינסטגרם או באתר שלך…
ועד שנזכה להיפגש וליהנות מארוחה טובה וממנה גדושה של צחוק!
דניאלה פינקשטיין
לצפייה במופעים ובקטעי סטנדאפ של קובי בלולו
Entretien mené par Daniella Pinkstein
https://www.funnyfinedine.com/
HaBayta — www.habayta.org
בלוק תמיכה ב-HaBayta
אתם לא משלמים כדי לקרוא את HaBayta. אתם יכולים לבחור לתמוך בעצמאותו, בחופש העריכה שלו ובשיח הציבורי שהוא מקיים.
לתמיכה ב-HaBayta:
https://www.habayta.org/subscribe



