« La fin du sionisme ? » de Shmuel Trigano, en anglais et en hébreu

Pour permettre à cette réflexion de circuler au-delà du lectorat francophone, HaBayta réunit ici les traductions intégrales en anglais et en hébreu de « La fin du sionisme ? ». Deux versions du texte de Shmuel Trigano pour élargir sa lecture, nourrir la discussion et le partager.

---

קץ הציונות?

שמואל טריגנו

פרופסור אמריטוס

מי מעלה בדעתו, לנוכח תוצאות הבחירות לכנסת ה־26, שהכול יוכל להימשך כבעבר? זכייתן של המפלגות המכונות ״ערביות״ ב־19 מושבים משנה את התמונה מכל בחינה וחושפת את מה שכבר השתנה. לא רק מספר המושבים שהושגו הוא שעושה את ההבדל, אלא העובדה שהמפלגות ה״יהודיות״ אינן יכולות עוד להשיג רוב אלא באמצעות הסכמים שאין מנוס מהם עם מתחרותיהן ה״יהודיות״, תוך הכרח להיכנע לתכתיביהן, תחת האיום שאלה עלולות לכרות ברית עם הקולות הערביים. במילה אחת, למפלגות היהודיות אין עוד רוב. וכאשר יהיה להן רוב, הוא יהיה נגד יריבותיהן היהודיות, והדבר יגרור הידרדרות של החיים הפוליטיים בכל המישורים.

אולם הבחנה זו נותרת תאורטית לנוכח המציאות בשטח, שהיא ברורה ומיידית מאוד. אינני מדבר רק על השחתת ההצבעה הערבית באמצעות כספי קטר, שערורייה שנחשפה בערב הבחירות ושעדיין איננו יודעים מה יהיו השלכותיה. אני מתכוון דווקא לתמונות אחרות. בנצרת התקבלו התוצאות בהמנון הלאומי הפלסטיני, ״בילאדי״. חבר כנסת לשעבר, אוסאמה סעדי, מקדיש את הניצחון ״לבני עמנו, בעזה, בגדה המערבית ובירושלים הכבושה, לאסירים בבתי הכלא הישראליים״ — אלה שדם על ידיהם ושישראל מגדירה בצדק כטרוריסטים…

מה אמורים להרגיש הורי החטופים, הורי הגברים שנפלו בקרב, הורי נפגעי סערת שבעה באוקטובר, שפצעיה עדיין לא הגלידו? ומה באשר לאותו חבר כנסת, מנסור עבאס, ראש מפלגת רע״ם, שאינו מצליח להגדיר את חמאס אלא כארגון צדקה (שבו הוא אכן ממלא תפקיד מרכזי!)?

ובעצם, מדוע מדברים על מפלגות ״ערביות״? משום שמפלגות אלה אינן מכירות בלגיטימיות של המפלגות ה״ציוניות״, כלומר של מדינת ישראל, שהן אמורות להיות נציגותיה. הניסיון לדרוש ממועמדים לכנסת הכרה בלגיטימיות של עצם קיום המדינה כתנאי בל יעבור נכשל, אף שהכרה זו מעוגנת במגילת העצמאות, המשמשת כחוקה. לבית המשפט העליון יש חלק בכך: הוא מכיר רק ביחידים כנושאי זכויות משפטיות הנהנים מזכויות האדם, אך אינו מכיר בזהויות קולקטיביות. זוהי הגרסה הישראלית לבעיה עולמית הניצבת כיום בפני הדמוקרטיות, כאשר מעמידים את זכויות האדם כנגד זכויות האזרחים, אף שלא הייתה בהיסטוריה דמוקרטיה אלא במסגרת מדינת הלאום. בתוכה יכלו ״קהילות״ (״מיעוטים״) להתפתח בחסות מרכזיותו של הלאום, תוך ויתור על כל אוטונומיה פוליטית כדי לזכות בזכויות הפרט של האזרח. המפלגות ה״ערביות״ הן אפוא אלה שעדיין מגדירות את עצמן כשייכות ל״עם הפלסטיני״, העם הלגיטימי היחיד בעיניהן, שהן כבר נמנות עמו על אדמת מדינת ישראל, ובה בעת שוללות את הלגיטימיות שלה. בכוחן להכשיל את הצרכים החיוניים של המפלגות ה״יהודיות״, הן יפגעו בהכרח בכל הסוגיות המכריעות שעמן מתמודדות המפלגות ה״ציוניות״, ובייחוד במלחמת העולם המוסלמי נגד מדינת ישראל, בעוד ששום ערבי ישראלי מעולם לא נדרש לשירות צבאי. בקיצור, יהיו להן זכויות בלבד (מה שאינו מונע מהן להאשים את המדינה ואת הלאום בגזענות), ושום חובה כלפי ה״לאום״.

הקרע הזה פוער תהום לקראת התקופה הבאה.

עצם נוכחותן של מפלגות אלה בכנסת, אפילו ללא פעילות, תמנע כל ביטוי של רגש או פעולה מצד המפלגות (ה״יהודיות״), במיוחד כאשר ינסו לממש את הממד הבין־לאומי שהתפוצה היהודית מעניקה למדינת ישראל, שהיא מעין מולדת תרבותית, דתית וציוויליזציונית ליהדות הפזורה. קשת שלמה של פעולות וטקסים תיאסר אפוא — ״רצח העם מחייב!״ — או תיחשב בלתי הולמת, שכן האזרחים הערבים אמורים להשתייך לעולם אחר (הנכבה). להציע חוק בעניין העלייה, לדון בתוכנית לימודי החובה היהודיים, לשיר את ״התקווה״, לצאת למבצעים צבאיים נגד האויבים — כל אלה יהיו מעשים בלתי אפשריים שייתקלו בדרישה ל״שיבת״ ה״פליטים״ הפלסטינים.

המדינה היהודית כבר אינה בעלת הבית בביתה! היא נתונה בידי פולשים שהשתלטו עליו בשעה שדייריו (ה״שמאל״ הישראלי) נעדרו מעצמם.

ההיסטוריה תיתן דין וחשבון על אחריותו של השמאל ה״פרוגרסיבי״ הישראלי למצב עניינים זה: המרוץ להפיכת נתניהו לשעיר לעזאזל, פירוק מערכות הזהות היהודיות, סילוף הדמוקרטיה, תפיסת השלטון בידי הרשות השופטת…

האסטרטגיה הפלסטינית החדשה: אלטר־ג׳יהאדיזם

עם זאת, יש להבין את התמורות המתחוללות בתהליך שאנו עדים לתוצאותיו. אגדיר אותו בפשטות רבה. הפלסטינים שינו אסטרטגיה. הם תוקפים את ישראל פחות מחוץ לגבולותיה ויותר מבפנים. הסכמי אוסלו אכן הציבו את הרשות הפלסטינית בלב הארץ, ומכאן גם בקרבת ערביי ישראל. מעתה תוקפת הלאומיות הפלסטינית את ישראל מתוך גבולות ישראל.

כדי להבין את המצב החדש, יש להשיב את המציאות אל הקשרה בשיח בשפה הערבית. יש אכן שיח המיועד לערבים המוסלמים, ושיח אחר, דו־משמעי ושונה מאוד, המופנה למערביים תמימים הממלאים את תפקידם של מי שלנין כינה ״אידיוטים שימושיים״. ״מוסלמי״, משום שאת השיח החדש אפשר להבין רק מבעד לפריזמה הזאת: פריזמת השריעה, החוק הפוליטי־דתי של האסלאם. זהו עניין מכריע להבנת המצב, שכן השקר, התקייה, הוא אסטרטגיה המותרת מבחינה דתית בג׳יהאד העולמי. הדבר מתועד בהרחבה הן בשריעה והן בשימוש בה למטרות ג׳יהאדיסטיות: להטעות את האויב באמצעות אמירות המתאימות לנסיבות, ואחר כך להסתער עליו ולהכניעו.

והנה, בשנים האחרונות חלה התפתחות באסטרטגיה הג׳יהאדיסטית. מבצע ״שומר החומות״ (ב־2021) נגד חמאס היה מקרה מובהק, עם ה״פוגרום״ שבוצע בעיר לוד, שבו נראו ערבים ישראלים תוקפים במפתיע את אחיהם לאזרחות היהודים. מתקפת שבעה באוקטובר משתלבת בדיוק במסגרת הזאת: פלישת פתע המונית ורצחנית. הקבלות ג׳יהאדיסטיות נוספות ניכרות כיום: פלישת הפתע בשבעה באוקטובר מרצועת עזה, ובזירה אחרת, הפלישה לסאוטה של 80,000 מרוקאים. ומה יקרה מחר במערב אירופה ובקנדה, שיחיה מחדש את עלילת הפלישות האסלאמיות של המאות הראשונות לאסלאם?

כיום צה״ל נערך לפלישת פתע שתבוא מיהודה ושומרון. סביב תיאטרון הצללים של הרשות הפלסטינית בשומרון נמצא למעשה מעין צבא של יותר מ־70,000 חיילים (״שוטרים״) פלסטינים, המחומשים ונתמכים בידי האיחוד האירופי העגום. המתקפה הבאה תבוא משם. יש להזכיר שביהודה ושומרון חיים כ־600,000 ישראלים. הם נמצאים שם משום שזהו לבה ההיסטורי והאסטרטגי של ארץ ישראל, שצבא הפלישה של עבר הירדן (שבירתה עמאן) צמצם, במקומות מסוימים במרכז הארץ, לרצועת שטח שרוחבה 15 קילומטרים, במהלך מלחמת העצמאות של 1948. אז נולדה ״הגדה המערבית״.

אם מקשיבים למנסור עבאס, ראש מפלגת רע״ם ואלוף התקייה, המדינה הפלסטינית כבר קיימת בשטחים שבתוך ישראל. בכך הוא מצביע באופן דו־משמעי הן על הרשות הפלסטינית ברמאללה (שומרון), במרחק 15 קילומטרים מירושלים, והן על מלוא שטחה של ישראל. מדוע שלא יבקש מהפרלמנט הישראלי ממשל אוטונומי בגליל או בנגב, שבהם קיים חסר דמוגרפי יהודי?…

שינוי הכיוון הזה נשען על משנה תאולוגית־פוליטית שלמה: הג׳יהאד האזרחי, הג׳יהאד באמצעות האזרחות, כפי שמגדירה אותו פתווה של האימאם קרדאווי (1926–2022), שישב בקטר וזכה להשפעה רבה בעולם המוסלמי, ובייחוד באירופה וביבשות אמריקה. קרדאווי מבחין בין סוגים שונים של ג׳יהאד. כיום הג׳יהאד הכלכלי והפיננסי, כמו הג׳יהאד התקשורתי (אל־ג׳זירה), יכולים להסתמך על כספי קטר, וכך גם הג׳יהאד האינטלקטואלי, הממיר את עמדותיהן של האוניברסיטאות המערביות באמצעות מימון נרחב. קטר יכולה להישען על טורקיה של ארדואן כדי לפצות על ממדיה הקטנים — טורקיה שנוכחותה ניכרת מאוד גם במערב עצמו.

זהו מקור הברית בין השמאל הרדיקלי לאסלאמיזם, הפורחת בצרפת, באנגליה, באיטליה וביבשות אמריקה (״צרפת הבלתי כנועה״ בפריז, מנדאני בניו יורק, א־סייד במיניאפוליס). החדירה אל המרחב הפוליטי והדמוקרטי במערב (פרלמנטים, עיריות, מוסדות) מכינה למעשה תפיסת שלטון כאשר יבשילו התנאים.

עם טבח שבעה באוקטובר והבחירות לכנסת ה־16, אנו מחזיקים בשני קצותיו של אותו חבל הג׳יהאד…

---

The End of Zionism?

Shmuel Trigano

Professor Emeritus

Who can imagine, in the light of the results of the elections to the 26th Knesset, that everything can carry on as before? The capture of 19 seats by the so-called “Arab” parties changes the equation in every respect and reveals what has already changed. It is not merely the number of seats won that makes the difference. It is the fact that the “Jewish” parties can no longer command a majority except by entering into compulsory agreements with their “Jewish” competitors, forced to submit to their terms under the threat that those competitors might ally themselves with the Arab votes. In a word, the Jewish parties no longer have a majority. When they do have one, it will be against their Jewish rivals, which will entail a deterioration of political life on every level.

This distinction nevertheless remains theoretical in view of the reality on the ground, which is very clear and immediate. I am not speaking only of the corruption of the Arab vote through Qatari money, a scandal exposed on election night whose consequences are not yet known. I have other scenes in mind. In Nazareth, the results were greeted with the Palestinian national anthem, Biladi. A former member of the Knesset, Osama Saadi, dedicates the victory “to the sons of our people, in Gaza, in the West Bank and in occupied Jerusalem, to the prisoners in Israeli jails”—those who have blood on their hands and whom Israel rightly describes as terrorists…

What must the parents of the hostages, of the men killed in combat, of those caught in the turmoil of October 7, whose wounds have not yet healed, be feeling? And what of that member of the Knesset, Mansour Abbas, leader of the Raam party, who cannot bring himself to describe Hamas as anything other than a charitable organization (in which he does indeed play a major role!)?

Why, incidentally, do we speak of “Arab” parties? Because these parties do not recognize the legitimacy of the “Zionist” parties—that is, of the State of Israel, of which they are, in principle, representatives. The attempt to require candidates for the Knesset to recognize the legitimacy of the State’s existence as an indispensable condition has failed, even though it is enshrined in the Declaration of Independence, which serves as a constitution. The Supreme Court bears some responsibility: it recognizes only individuals as legal subjects enjoying human rights, but not collective identities. This is the Israeli version of a worldwide problem facing democracies today, when human rights are set against citizens’ rights, even though democracy has existed in history only within the framework of the nation-state. Within that framework, “communities” (“minorities”) were able to develop under the overarching centrality of the nation, relinquishing all political autonomy in order to acquire the individual rights of citizenship. The “Arab” parties, then, are those that still define themselves as belonging to the “Palestinian people,” the only legitimate people in their eyes, of which they are already members on the territory of the State of Israel, whose legitimacy they otherwise deny. With their ability to obstruct the imperatives of the “Jewish” parties, they will necessarily undermine all the crucial issues confronting the “Zionist” parties, particularly the Muslim world’s war against the State of Israel, whereas no Israeli Arab has ever been required to perform military service. In short, they will have only rights (which does not prevent them from accusing the State and the nation of racism) and no duties towards the “nation.”

This divorce opens an abyss for the period ahead.

The mere presence of these parties in the Knesset, even if inactive, will prevent the (“Jewish”) parties from expressing any sentiment or taking any action, particularly when they seek to assume the international dimension conferred by the Jewish diaspora on the State of Israel, which is, as it were, the cultural, religious and civilizational homeland of dispersed Jewry. A whole range of activities and ceremonies will thus be forbidden—“genocide demands it!”—or deemed inappropriate, because Arab citizens are supposed to belong to another world (the Nakba). Proposing legislation on aliyah, discussing the compulsory Jewish education curriculum, singing Hatikvah, launching military operations against enemies: so many impossible acts that will run up against the demand for a “return” of Palestinian “refugees.”

The Jewish State is no longer at home in its own house! It is in the hands of squatters who have seized it while its tenants (the Israeli “left”) were absent from themselves.

History will account for the responsibility of the Israeli “progressive” left for this state of affairs: the hunt for a scapegoat in Netanyahu, the dismantling of the structures of Jewish identity, the distortion of democracy, the seizure of power by the judiciary…

The New Palestinian Strategy: Alter-Jihadism

We must, however, understand the transformations taking place in the process whose effects we are witnessing. I shall define it very simply. The Palestinians have changed their strategy. They no longer attack Israel so much from outside its borders as from within. The Oslo Accords did indeed establish the Palestinian Authority in the heart of the country, and therefore in the vicinity of Israel’s Arabs. Palestinian nationalism now attacks Israel from within Israel’s borders.

To understand this new situation, we must place the reality back within Arabic-language discourse. There is indeed one discourse intended for Muslim Arabs and another, ambivalent and very different, addressed to naive Westerners who play the role of those Lenin called “useful idiots.” “Muslim,” because the new discourse can only be understood through that prism: the prism of sharia, Islam’s politico-religious law. This is essential to understanding anything about the situation, because lying—taqiyya—is a religiously authorized strategy in global jihad. This is extensively documented, both as regards sharia and its use for jihadist ends: deceiving the enemy with words suited to the occasion, then rushing at him and subjugating him.

In recent years, however, jihadist strategy has evolved. Operation Shomer Homot / Guardian of the Walls (in 2021) against Hamas was paradigmatic, with the “pogrom” perpetrated in the city of Lod, where Israeli Arabs were seen launching surprise attacks on their Jewish fellow citizens. The October 7 attack fits perfectly into this framework: a surprise invasion, massive and murderous. Other jihadist parallels are apparent today: the surprise invasion of October 7 from Gaza, and, in another sphere, the invasion of Ceuta by 80,000 Moroccans. And what will happen tomorrow in Western Europe and Canada, reviving the saga of the Islamic invasions of Islam’s early centuries?

Today, the IDF is preparing for a surprise invasion that would come from Judea and Samaria. Around the shadow theatre of the Palestinian Authority in Samaria there is, in fact, a quasi-army of more than 70,000 Palestinian soldiers (“policemen”), armed and supported by the lamentable European Union. The next attack will come from there. It must be recalled that around 600,000 Israelis live in Judea and Samaria. They are there because this is the historical and strategic heart of the Land of Israel, which the invading army of Transjordan (capital: Amman) had reduced, in places in the country’s central region, to a strip of territory 15 kilometres wide during the 1948 War of Independence. That was when the “West Bank” came into being.

To hear Mansour Abbas, leader of the Raam party and champion of taqiyya, the Palestinian State already exists in the territories inside Israel. In this ambiguous way, he refers both to the Palestinian Authority in Ramallah (Samaria), 15 kilometres from Jerusalem, and to the whole of Israeli territory. Why would he not ask the Israeli parliament for an autonomous administration in Galilee or the Negev, where there is a Jewish demographic deficit?…

This change of direction rests on an entire theological-political doctrine: civic jihad, the jihad of citizenship, as defined in a fatwa by Imam Qaradawi (1926–2022), based in Qatar and enjoying great influence in the Muslim world, particularly in Europe and the Americas. Qaradawi distinguishes between different jihads. Today, economic and financial jihad, like media jihad (Al Jazeera), can draw on Qatari money, as can intellectual jihad, which converts Western universities through extensive funding. Qatar can rely on Erdogan’s Turkey to compensate for its small size—a Turkey with a substantial presence in the West itself.

This is the origin of the alliance between far-left politics and Islamism that is flourishing in France, England, Italy and the Americas (LFI in Paris, Mandani in New York, Al Sayed in Minneapolis). The penetration of the Western political and democratic sphere (parliaments, city halls, institutions) is in fact preparing a seizure of power when the moment is favourable.

With the October 7 massacre and the election of the 16th Knesset, we hold the two ends of the same rope of jihad…

Shmuel Trigano